דף הבית    |    אירועים    |    הופעות    |    סיור ביפו   |    הסיפור שלנו   |  כתבו עלינו  |   צור קשר

כתבה ב-NRG: אבן בוחן- ביקור בקפה יפו

זה ארבע שנים שמסעדת קפה יפו יושבת על שוק הפשפשים, מביטה מהצד בעוד האזור מתנקה והופך למוקד עלייה לרגל. האם מדובר בעוד מסעדה שרוכבת על הטרנד היפואי, או שמא מצאנו מקום שבאמת מצדיק ארוחה ב-350 שקל

על אזור כיכר השעון ושוק הפשפשים ביפו נכתב המון בשנים האחרונות, וברוב מוחלט לחיוב. והאמת שאין סיבה לכתוב אחרת. יפו באמת אותנטית ומיוחדת, במיוחד אם משווים אותה למתחם התחנה הסמוך והמצועצע משהו. לא שאפשר להשוות בין עיר של 3,500 שנה למתחם בן יומיים וחצי. אבל לאורך השנים יפו הפסידה בכל כך הרבה חזיתות, שכדאי לפרגן לה איפה שרק אפשר.

גם נושא הקולינריה נכנס תחת מעטה המגן היפואי, מה שיצר מצב בעייתי: לאחרונה כל המלצה על מסעדה טובה באזור נאמרת באינטונציה שאינה משתמעת לשתי פנים. "היית בטאפאס החדש? זה ביפו!". כאילו העובדה שבעלים של מסעדה כלשהי בחרו להתמקם מדרום לתל אביב מעניקה למקום מידית גושפנקה של איכות: אם זה ביפו, אז האוכל טוב.

אז נכון, יש את המוכרים והוותיקים כמו יועזר בר יין, קורדיליה וכדומה ואת אזור הכיכר, את הזקן והים והשכנים לו. אבל יש גם המון מקומות ממוצעים, וגם זה במקרה הטוב. מאחר וקו המחשבה הזה מלווה אותי כבר כמה שנים, מקום המתקרא "קפה יפו" וממוקם בדיוק על שוק הפשפשים מהווה אבן בוחן מושלמת לבדיקת התיאוריה.

הגענו למסעדה, אנוכי ואיש התקשורת שלצדי, בשני לקראת תשע בערב, כשהשוק סגור והרחוב שקט מלבד הפינה של קפה יפו והאיטלקיה שמולה. נכנסנו לחלל גדול, בעל תקרות גבוהות ומלא בכל טוב: לאורך הקירות בדים ווילונות בצבעים חמים, פוסטרים ומודעות על הופעות במקום מודבקים על עמודי התמיכה, ומטבח חצי פתוח. במרחק נגיעה מלהפוך ממשפחתי לשכונתי. התיישבנו לצד שולחן עם מפה משובצת, ולשולחן הוגשו שני תפריטים
- תפריט דגים והתפריט הרגיל, החלבי.

השפית של המקום היא רוני ריבלין, שהקימה אותו ביחד עם אמה ואביה. ריבלין מגיעה ממסה, שם שימשה כקונדיטורית. היא רק בת 28, מה שאומר שמגיל 24 היא אמונה על התפריט של קפה יפו, מה שאומר שכעת, בנוסף למבחן המיקום, נאלצת המסעדה להתמודד עם מבחן נוסף, בעקבות טרנד "הטבח-הצעיר-שמגיע-ממסעדה-גדולה-וקורא-לעצמו-שף", שלעיתים קרובות מדי מתגלה כגימיק ותו לא. 

לשולחן הוגשה ביחד עם סלסילת הלחמים הנאפים במקום שורה של מטבלים טעימים במיוחד. ממרחי זיתים, עגבניות מיובשות, רטבי לימון ושום, טחינה ירוקה, עגבניות מיובשות, רטבים על בסיס יוגורט, והלחם טרי ופריך. פתיחה מעודדת.

לראשונות הזמנו את מרק היום (25 שקל), סלט קפרזה (35 שקל) ואצבעות פילו סלמון (42 שקל). מרק היום הגיע ראשון, ועשוי קישואים ותפו"א. למרות המרכיבים לא היו בו גושים והמרקם היה אחיד וסמיך במידה, ומומלץ לחובבי השמיר, שהיה דומיננטי במיוחד.

אצבעות הסלמון העטופות בבצק פילו סומנו מבעוד מועד. ארוכות, דקות ומלוות בשני רטבים, האחד על בסיס יין וקינמון והשני על בסיס חרדל. היינו שמחים לעוד קצת סלמון בתוך העטיפה, אך המנה עצמה טעימה למדי, כמו גם הרטבים שמקבלים בה משנה חשיבות.

סלט הקפרזה מוגש בצלחת עמוקה עליה נפרש מאפה, משהו באמצע בין פוקאצ'ה לפיתה מפילו. המרכיבים אמנם טריים וברמה גבוהה, אך מדובר יותר במתאבן אסתטי מאשר בסלט. כמה חתיכות עגבניה, לצידן כמה חתיכות מוצרלה, עלי בזיליקום ותיבול. הפיתה-פוקאצ'ה טעימה, כמו כל הבצקים בארוחה, אך למעשה מקשה על האכילה.

לכו על הניוקי

לעיקריות נאלצנו להגריל, ונקבע כי שותפי לארוחה יילך על תפריט הדגים, ואנוכי אסתפק בתפריט החלבי. זה האחרון זכה ללברק שלם (110 שקל), שהגיע עם תפוחי אדמה בשמנת וסלט קצוץ. מאחר והדגה נמנעה ממני, החלטתי לנקום בגופי על ההפסד בהגרלה ובחרתי במנה הכבדה בתפריט: ניוקי ממולא גבינות בחמאת אגוזים ושקדים (53 שקל).

המנות העיקריות הגיעו לפני שסיימנו את הראשונות, אבל באמת שלא נורא - אנחנו הרי ביפו. הלברק הגיע לשולחן עם פרוסת לימון וללא רטבים (יש די והותר מהם על השולחן), ולצידו התוספות בכלי נפרד, במעין שתי קערות מחוברות.

הברנז'אי הזהיר מראש והודיע כי הוא "יותר הטיפוס של דגים מפולטים", אך התרצה במהירות. הדג עשוי היטב, הטיפול וההתעסקות היו מינימליים יחסית, וטעמו ומרקמו היו טובים וטבעיים. עוד גילה כי כבדות תפוחי האדמה עם הדג אינו שידוך מוצלח (טיעון עליו ניתן להתווכח), אך קערית הסלט הקצוץ שתובל בהמון לימון סחף הכרזה מצידו לפיה מדובר באחת ההפתעות של הערב.

 
עם כל הכבוד ללברק, ולשותפי לארוחה, הניוקי הפתיע ונבחר למנה הטעימה של הערב. הניוקי עצמו היה טעים ומילוי הגבינה הורגש והוסיף המון, כך שנושא הכבדות נשכח ונסלח. מרקם הרוטב הסמיך ושבבי השקדים שפוזרו על המנה כמעט הפכו את הוספת הפרמזן למיותרת. הלחם והמטבלים ננטשו, ומלבד עגבניה להרטיב את הגרון מדי פעם, התרכזתי בניוקי. מנה מיוחדת וטעימה במיוחד, שוודאי אחזור אליה אם יזדמן לי להגיע למקום.

לקינוח בחרנו בפלאן, המוגש על פי התפריט ברוטב קרמל, עם קדאיף ופיסטוקים מסוכרים (35 שקל). המנה הגיעה ללא הקדאיף המובטח, שאמור לשבור את המרקם והטעם שיוצרת טריפת הביצים, אך זו היתה עשויה היטב, לא מתוקה מדי ולא דומיננטית מדי.

יחד עם שתי כוסות יין (שיראז וקברנה מיקב הנקרא טורה, 43 ו-35 שקל בהתאמה) הסתכם החשבון ב-380 שקל.

למרות הביקור המוצלח, אני ממשיך להאמין בתיאוריה שלי. אין בכניסה ליפו סלקטור שמפריד בין השפים הראויים לאלו שלא, והדגים לא באמת טעימים יותר בגלל הקרבה לים. ובכל זאת, בין ההטעיות וההסוואות אפשר שמסתתרת נקודת אור שכונתית כמו קפה יפו, שרחוקה מלהיות גימיק. המחירים שפויים, האווירה נעימה, וכן, יש מה לאכול.

 NRG | אוכל 03/01/2012 / אלון אלבכרי